<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוסי סתם</h1>
<h2>דף לט:</h2>
[תשובת הגאונים בענין אי חליצה קודמת ליבום]. והרב רבי משה מקיוב שאל את פי ראש הישיבה של גולה בית הגדול שמואל בן (מרון ורבנן) [מרנא ורבנא] אדונינו עלי ראש הישיבה של גולה.
והשיב כך, וששאלת לענין יבמה היאך המנהג בהישיבה אי חולצת או מתיבמת. כמשנה אחרונה או כראשונה. דע יברכך צורינו, כי בפסיקת הלכה כמשנה ראשונה מצות ייבום קודמת למצות חליצה או כמשנה אחרונה שאמרה בשלמא בראשונה שהיו מתכונים לשם מצוה. עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודם למצות יבום [יבמות ל"ט ע"ב]. בזאת חלקו סוראי ונהרדעי. חכמי ישיבה של נהרדעא פוסקין הלכה כמשנה אחרונה שמצות חליצה קודמת למצות ייבום. ומביאים ראייה לדבריהם מדרבי שמואל שאמר [כתובות ס"ד ע"א] כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ומביא טעם לדבריו כי שומרת יבם שמרדה על היבם ונמנעה לייבם ובקשה לחלוץ, כהלכה ביקשה. כי מצות חליצה קודמת. לפיכך אין כותבין עליה אגרת מרד ואין דנין אותה כדין מורדת ואין פוחתין [מכתובתה]. וברור הדבר כי הלכה כשמואל בדיני. ולפי שדן כמשנה אחרונה מכלל דהלכה כמשנה אחרונה. וחכמי ישיבת סורא דנים ואומרים כי אמרינן הלכה כשמואל בדיני בזמן שלא פסקו חכמי התלמוד חילוף דבריו, אבל אם חכמי התלמוד בתראי פוסקין הלכה שלא כמותו אין אנו דנין כמותו. וכבר פסק התלמוד כי אין הלכה כמשנה אחרונה שאמרה מצות חליצה קודמת. דאמרינן בפרק החולץ [יבמות ל"ט ע"ב] תנן התם בראשונה וכו' עד אמר רמי בר חמא חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה. והקשה רב נחמן ואמר "אכשור דרי". כלומר הוכשרו הדורות שיתכוונו לשם מצוה כדי שתהא מצות ייבום קודמת. והשבנו מעיקרא סברו כאבא שאול ולבסוף כרבנן. פירוש לאו משום דאכשור דרי, אלא משום דמעיקרא סברו כאבא שאול שאמר כל הכונס יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם נכסים לשם דבר אחר כאילו נוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. וכאשר סברו [כן] בתחילה אמרו מצות חליצה קודמת. עכשיו שסברו כרבנן שחלקו עליו ואמרו יבמה יבא עליה מכל מקום חזרו לומר מצות ייבום קודמת. ואע"פ שאין מתכוין לשם מצוה כי כן טעם רבנן יבא עליה מכל מקום. ובהכין סלקא שמעתא ונפסקה הלכה בפירוש כרבנן שחזרו לומר כמשנה ראשונה (ובכולה) [ובטלה] משנה אחרונה שהיא כאבא שאול שאין הלכה כמותו [ובפ' המדיר (כתובות ס"ג ע"א)] נאמר בשמועה שנפרשה לאחר מכן שדברי שמואל כמשנה אחרונה שהיא כאבא שאול ואין הלכה כמותו]. על כן אין הלכה כמותן. עד כאן דברי חכמי סורא מכריעין. ועד עכשיו הדבר תלוי בבבל במנהג. בנהרדעא ובפרווהא נוהגין כשמואל ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ובסורא ובפרווהא נוהגין כמסקנא דשמעתין ודנין היבמה הנמנעת מליבם בדין מורדת. כמו ששנינו [שם] אחת לי ארוסה ושומרת יבם וכו'. על כן לענין דין הכתובה כל מקום שיש בו מנהג אין ראוי לשנות את המנהג. כי אותו מנהג קבלו על עצמן בעת נישואין ובעת כתיבת כתובה ואין ראוי לדון אלא על פי המנהג שקבלו. וענין מצות יבום קודמת כאשר פירשנו דכל מקום שאין בו מנהג דנין כסוראי שפוסקין כמשנה ראשונה שהלכה כמותה כמו שביררנו.
ואע"ג דסתם לן תנא דמתניתין [בכורות י"ג ע"א] כאבא שאול לא הוי סתמא שהרי לא נשנית במקומה. אלא מתוך ששנה מצות פדיה קודם למצות עריפה וכן מצות יעידה לפדיה, שנה כמו כן מצות יבום. וכן דרך התנא כששונה בענין זה כולל במשנתו דברים הדומים לו וסותמן ואע"ג דיחידאה היא ואע"ג דאין כך הלכה. כההיא [מגילה ז' ע"ב] דאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד דסתמא היא, ואליבא דב"ש מוקמינן לה בפרק משילין [ביצה כ"ח ע"ב] וכל הכלים [שבת קכ"ד ע"א]. וכן נמי אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו וכו', ובגמרא הא לענין תשלומין זה וזה שוין. ומני רבי נחוניא בן הקנה היא, וכמה סתמי [כתובות כ"ט ע"א, שבועות ל"ג ע"א] דלא כרבי נחוניא בן הקנה. וכן ההיא כל הכשר לדון כשר להעיד דסתם לן תנא בפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב] ואין הלכה כאותה סתמא. אלא לפי שהביא התנא ואיירי בדומיות זו לזו נקט אפילו דיחידאי. וסדר זה בכמה מקומות. ואין למידין מאותן סתמות. כההיא דהכל שוחטין [חולין כ"ו ע"ב] כל מקום שיש מכר אין קנס. דסתמא באלו נערות [כתובות מ' ע"ב], וסתמא נמי בהכל שוחטין. ולא קא בעי עלה תנינא חדא זימנא. וכן אין בין יום טוב לשבת לא דייק תנינא חדא זימנא, משום דלא חשיב סתמא כיון דבהדי כל הנך תני להו, הילכך נראה דלאו סתמא היא.
וכן ההיא דתנן איסור קדושה אלמנה לכהן גדול בפרק כיצד [יבמות כ' ע"א], ובגמרא קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. בשלמא מן הנשואין אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה לא תעשה. ושקיל וטרי עד דמסקי גזירה ביאה ראשונה אטו שניה. דראשונה היא קיום מצוה. ולא קא משני גזירה דילמא לא יתכוין לשם מצוה דההיא לא דחיא. משום דפשיטא באיזה ענין שכונס הויא מצוה עשה. וסתמא כרבנן דלא אשכחן שום תירוץ אלא משום ביאה שניה גזירה אף [על] ראשונה. דאילו לאבא שאול אמאי לא מוקי כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה. וכן נמי גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.
וגרסינן נמי בשלהי מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"א] ההיא דאתאי לקמיה דרבי חייא בר אבא אמר לה בתי עמודי. אמרה לו אמה ישיבתה זו היא עמידתה. רש"י פירש קטעת או חולה היתה אמר לה ידע לה, מכיר הוא שרוצה ליבמה אמרה ליה אין וממונא הוא דחזא לה. ורבנא נתן פי' בערך עמד ישיבתה זו היא עמידתה. פי' ישיבתה בלא ייבום. זו היא עמידתה ובכן תתקיים יפה, אמר לה והא ידעה כלומר יודעת זו שאינו מתכוין לשם מצוה אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה וקא בעי למיכלא מינה אמר לה לא ניחא ליך. אמרה ליה לא ניחא לי וכו'. מאי האי דקאמר לה רבי חייא בר אבא לא ניחא ליך, דמשמע הא ניחא לה תתיבם. ומשמע אפילו דרך לחלוץ לא היה נותן בפי יבם אלא לכנוס, ואע"פ שברור כאן שעל שם ממון כנסה. אלמא סבירא ליה לרבי חייא בר אבא דהלכה כרבנן ומעשה רב הוא. והא דאטעייה רבי חייא בר אבא ליבם לאו משום דכיון לשם ממון, אלא מפני שראה שהיבמה אינה חפיצה בו לפי שהיה איש בעל נפש.
וכן פירש רש"י אהא דאמר רב (נחמן) אין כופין [ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אי בעי מייבם. ומיירי] היכא דהוה צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הניכרים. אי מצינו לאטעויי חלוץ לה על מנת שתתן (לה) [לך] מאתים זוז מטעינן ליה. ואי לא כייפינן ליה וחליץ. דאמר [יבמות ד' ע"א] רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה [וכו']. ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה. דאמרינן בהמדיר [כתובות ע"ד ע"א] מעשה בצידן בבורסי שמת ולו אחר בורסי, ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. ועוד פסקינן באע"פ [שם ס"ד ע"א] אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ומכל הני טעמי כייפינן ליה וחליץ ושקלה כתובה. וכל הני אין כופין היכא דתרוייהו ניחא להו.
ונראה לי הא דאמרי רבי יוחנן ושמואל בפרק אע"פ [כתובות ס"ד ע"א] דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומפרש התם למשנה אחרונה, והא דתני אחת לי ארוסה ושומרת יבם דכותבין אגרת מרד למשנה ראשונה, הפ' כך מדלא פסקי שמואל ורבי יוחנן בפירוש הלכה כמשנה אחרונה ש"מ דהכי סבירא להו, אין בנו כח לכתוב אגרת מרד על שומרת יבם כיון שחזרו ואמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. דאי לא חזרו אלא עמדו כל הימים בשמועתן דלעולם מצות יבום קודם, ודאי אז [היינו] כותבין. ומשנה דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם קודם חזרה נשנית. ואע"פ דפשיטא להאי תנא דאבא שאול פליג, לא סבירא ליה כלל כותיה. הילכך [היו] כותבין אף על שומרת יבם. אבל מאחר שחזרו רבים ואמרו דמצות חליצה קודמת משום חששא דאבא שאול, אע"פ שלאחריהן אמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה, אפילו הכי במקום שהיא מורדת ומעכבת היבום ורוצה בחליצה אין דנין אותה כדין מורדת.
ואפילו רמי בר אבא דאמר [יבמות ל"ט ע"ב] משמיה דרבי יצחק דחזרו, אף הוא נמי איכא למימר דאין כותבין. ולא פליגי האמוראים. דכיון דמצו שמואל ורבי יוחנן למיפסק בהדיא הלכה כאבא שאול, ופשיטא דאז אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. מדלא פסקו בהדיא או כאבא שאול או כמשנה אחרונה, שמעינן מינה דאינהו כתנא דחזרו למצות יבום ליקדם [הוא] דאמרי. מיהו היכא דמורדת אין כותבין משום החזרה, דלגבי מורדת מהניא החזרה. אבל במקום ששניהם רוצים פותחין ליבם פתח שייבם. והשתא לא תקשי על הא דרבי חייא בר אבא [שם ק"ו ע"א] שהיה תלמידו של רבי יוחנן ושל שמואל היאך יחלוק עליהם. שזו הבאה לפניו אם לא שהיבמה סדרה לו דברים נכרים היה נזקק ליבם כמו שפירש רש"י.
ונראה לי מדקאמר רב ואין כופין אף למשנה אחרונה לחלוץ ואע"ג דמצות חליצה קודמת אמרינן ליה "אי ניחא לך ליבומי יבם בדידך תלא רחמנא". י"ל דאף משנה אחרונה חולקת קצת על אבא שאול, דאילו לאבא שאול מצוה לפתוח דרך לחליצה כיון שקרוב הדבר לפגוע בערוה. ואין אומרים "אי צבית ליבומי יבם", משום דמשנה אחרונה סבירא לה דהא דכתב [רחמנא] יבמה יבא עליה לשם מצוה משמע, ואם לא כיון למצוה יחלוץ, ואם אין דעתו לחלוץ אלא לייבם ולבא עליה באיזה [דרך] שבא עליה התירה התורה לבוא כדרבינן מקראי. מיהו למיהוי כאילו פוגע בערוה לא אמרינן דאיסורא לא שרי רחמנא. ולא סבירא למשנה אחרונה דאבא שאול דסבר דאע"ג דקרוב הולד לממזרות באיזה ענין שכנסה קנאה. הא לאו סברא היא. דכל היכא דולד ממזר אין אישות. דלרבי עקיבא [שם מ"ט ע"א] אפילו חייבי לאוין לא תפסי בהו קדושין מפני שהולד ממזר. והולד ממזר מפני שאין קדושין תופסין. והיאך נאמר שהתירה התורה ביאה שהיא קרובה לכרת והולד ממזר.
והא דקאמר (ולבסוף) סברי כאבא שאול, מצוה ליבם לשם מצוה ומצוה בחליצה מייבום ומ"מ אם רוצה בייבום מזיד או לשם ממון התורה התירה לכתחילה. ובין דין שלאחריהם אמרו כיון שיבום ושלא לשם מצוה כתוב קודם חליצה, שכך כתוב יבמה יבא עליה והיינו מצוה. והדר כתיב ולקחה לאשה ויבמה, והדר ואם לא יחפוץ לקחת [את] יבמתו. דמהתם עיקר משמעות למצוה, שמעינן מינה דבין מצוה ובין מזיד דכולן קודמין לחליצה. הילכך פותחין פתח לכתחילה ליבם למצוה שאומרים לו מצות יבום קודמת כדי שייבם. ולמשנה אחרונה אין פותחין בדרך מצוה אלא באם חפץ. ולאבא שאול במצות חליצה פותחין. אבל בזמן שאנו בקיאים באדם [שהוא] חסיד כגון רבי יוסי ומכוין לשם מצוה, אפילו בזמן הזה מצות יבום קודמת לדברי הכל אף לאבא שאול וכל שכן לדברי חכמים.
ובסדר איסי (כתב) [כתבתי] הילכתא, דרבי יוסי נימוקו עמו [גיטין ס"ז ע"א] ואף הילכתא כמותו מחבירו או אפילו מחביריו בפלוגתא דאמוראי היא.
רבי יוסי סתם הוא רבי יוסי בן חלפתא. (שכל) [שבכל] המשניות והברייתות. והוא דגרסינן בכמה דוכתי [עירובין נ"א ע"א, גיטין ס"ז ע"א, בכורות ל"ז ע"א] רבי יוסי נימוקו עמו. וגרסינן נמי בשלהי מסכת משקין [מו"ק כ"ה ע"ב] כי נח נפשיה דרבי יוסי שפעי מרזבי דציפורי דמא. ובירושלמי פרק כל הצלמים בתחילתו [ע"ז פ"ג ה"א], כד דמך רבי יוסי בן חלפתא משכו צינורות דם בלודקיא ואמרין דיהב נפשיה על גזירתא. ונראה דמשום הכי בעו למנוייה פרגגבנא ברח לעסיא (שלה) [שלא] להשחית בעם. כדאיתא באגדה דהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"א]. ואף רבי ישמעאל ב"ר יוסי מטא כי הא לידיה, פגע ביה [אליהו] זכור לטוב ואמר [לו] אביך ברח לעיסיא, את ברח ללודקיא. וי"ל דכי גזור בי מלכא [שבת ל"ג ע"ב] ואמרו יוסי שתק יגלה. אע"פ שקשה לפירוש זה דגרסינן לציפורי, ומציפורי איבעי למברח שהרי אף רבי חלפתא אביו היה קבוע בציפורי [תענית ט"ז ע"א], וגם רבי יוסי. וגרסינן בפרק אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"ב] אחר רבי יוסי לציפורי. ופרוש וחסיד גדול היה כדגרסינן בכל כתבי [שבת קי"ח ע"א] מימי לא נסתכלתי במילה שלי. ועוד [שם] חמש בעילות בעל ושנה ונטע חמשה ארזים בישראל.
ובתחילת מסכת יבמות ירושלמי [פ"א ה"א] כתיב מצות תאכל מצוה לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון ת"ל מצות תאכל מצוה. ומסיק נמי ההיא דתניא בהחולץ [יבמות ל"ט ע"ב] יבמה יבא עליה מצוה. ומסיק הירושלמי [פ"א ה"א] ר' הונא פתר מתניתא מצות תאכל מצוה. לפי שהיתה בכלל היתר עד שלא הקדישה רצה לאכול חמץ אוכלה מצה אוכלה. הקדישה נאסרה. קרב קומצה חזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון רצה לאוכלה חמץ אוכלה מצות אוכלה ת"ל מצות מצוה. כיוצא בו יבמה יבא עליה מצוה. לפי שהיתה עליו בכלל היתר עד שלא ניסת לאחיו, רצה לכנוס לשם שְאֵר כונס לשם ממון כונס. ניסת לאחיו נאסרה. מת אחיו בלא בנים חזרה והותרה. רצה תחזור להיתירה הראשון רצה לכנוס לשם שאר כונס לשם ממון כונס ת"ל יבמה יבא עליה למצוה. אתיא דרב הונא כאבא שאול דתני אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם דברים אחרים הרי זה בעילת זנות וקרוב הולד להיות ממזר. מה אבא שאול כרבי עקיבא דרבי [עקיבא] אמר שממזר ביבמה. מה דאמר רבי עקיבא ביבמה שזינתה. מה דאמר אבא שאול ביבמתו. פירוש כיון שכונס לשם נוי או לשם דברים אחרים שלא לשם קיום מצוה הויא לה כאשת אח שלא במקום מצוה. ואתיא כרבי יוסי בן חלפתא דרבי יוסי בן חלפתא ייבם את אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע. ודרך סדין בעל. אלו הן רבי ישמעאל ב"ר יוסי וכו'. ובסדר חלפתא ב"ר יוסי מניתוסי וכי היכי דפליגי רבי יצחק בר אבדימי דמוקי לה בהחולץ [יבמות ל"ט ע"ב] להא כאבא שאול וכרב הונא ורבה כרבנן, הכי נמי פליג רבי יוסי אמורא בירושלמי על רב הונא דמוקי לה כרבה אליביה דרבנן. ונחלקו רבותינו על ייבום בזמן הזה.
